רגע של אי וודאות

מה אני אמור לעשות כשהעולם שלי מתפרק?

ויחד עם זאת אין למי לספר ולבכות.

אין איזו כתף עליה ניתן להתפרק ברגעי הצער והבלבול שלי. מה אני אמור לעשות?

איך עולים מהמצב בו אני נמצא?

יכול להיות שנזכרתי מאוחר מידי, אך כמו שאמרתי לסבתי ז"ל הטרייה-

עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.

אבל מה עושים עם זה עכשיו?

אני מרגיש כאילו איבדתי את כולי לתוך כלום, כאילו נשאבתי אל חור שחור ואני לא מצליח לצאת ממנו, רק עכשיו אני אולי מוציא איזו רגל ולשון החוצה, מנסה להציל את מה שנשאר ממני.

ואני שואל האם זו אשמתי או שאולי זה חלק מסויים שאני אמור להבין ממנו- אבל מה אתה אמור להבין מכלום?

בלבול עולה וגואה בי, נהיה קשה להבדיל בין חשוב ודברי הבל, מצב אבסורד לאדם אנליטי שכמותי.

שום דבר לא מספיק, אף אחת לא מתאימה- אני מוצא פגמים בכל, מן מצב שאני רואה לעומקם של דברים, אולי אני פשוט מדמיין וממציא לעצמי סיפורים שאני ואני אך אין בי כלום להציע לעולם. אני עוד נשמה אבודה בעולם המיניאטורי הזה בו אנו חיים. חושב שהכל סובב שביבי ושהקושי שלי הוא הכי גדול ונורא. מתנתק מאנשים ומבודד את עצמי מכולם ועוד כותב על לבד אחרי כל הנ"ל.

מה אני עוד אמור לעשות, מה אני עוד יכול לעשות, שום שלום לך מלנכוליה יקירתי, לאמר ת'אמת- לא התגעגעתי כל כך, אבל זה בסדר שאת פה. רוצה קפה?

יושב וחושב על מה עוד ניתן להציל, מה עוד אפשר לשאוב מתוך הריק הכמעט מוחלט הקיים סביבי?

ושוב עולה ה-לבד!

עוד שניה והאור יכבה, השמיכה תעטוף אותי ואני אשאר באותו המצב- לבד- רק בחושך מוחלט.

אני אדבר לעצמי ואצחק, אולי קצת אבכה על הזמן שאבד-

לבד.